מרץ 2020. טרמינל ריק, טרמינל רפאים. לשפשף את העיניים ולא להאמין.  

כבר 75 שנה שאנחנו חברת התעופה הלאומית. צלחנו כבר כל כך הרבה תקופות של מציאות משתנה וכאוטית, בעיקר מאז פתיחת השמים לתחרות אווירית. אולם מגפת הקורונה הייתה משהו שלא דמה לכלום, והיא הכניסה אותנו למשבר קשה וחסר תקדים בתולדותינו. אף אחד לא דמיין שהשמיים יסגרו כמעט לחלוטין, שבמקום לחנוך את הטיסה הישירה הראשונה לטוקיו נכנס לסגר, ש-41 המטוסים שלנו, מתוכם 16 מטוסי חלומות רעננים שזה עתה רכשנו, יעמדו נטולי נוסעים ושמוטי כנפיים.

נאלצנו לשלוח הביתה את רוב העובדים שלנו – 5500 עובדים ישבו בבית בחופשה ללא תשלום וללא צפי חזרה, תחת ענן כבד של חוסר ודאות. נשארנו 500 עובדים פעילים במוד של הישרדות, נחושים להציל את הבית. מצב הקיצון הזה הוציא מאיתנו וירטואוזיות כמו שלא ידענו שקיימת, וכולם עשו את כל מה שנדרש. מנהלים בכירים פתחו מוקד לקוחות וטיפלו בהחזרים כספיים, מנהלי שירות תפקדו כדיילים. אפילו מטוסי החלומות הוסבו למטוסי מטען, ובמקום נוסעים הטיסו ארגזים של ציוד רפואי. יצאנו למבצעים נועזים אל יעדים חדשים ומתחנו את מרחקי הטיסה עד קצה גבול היכולת. זאת הייתה תקופה בלתי נשכחת, בה פרצנו את גבולות האפשר בכוח הרצון והיצירה המשותפת. והכי חשוב – לא רק ששרדנו, הצלחנו להמציא את עצמינו מחדש!

קפיצה בזמן לינואר 2022, המגיפה כבר הייתה מאחורינו, אבל החברה הייתה על סף חדלות פירעון. היה רע לתפארת. אין מישור שלא הושפע מהטלטלה. נאבקנו עם אתגרים פיננסים, מסחריים, שירותיים ותדמיתיים. והאתגר הגדול מכולם היה במישור ההון האנושי, שם ספגנו מכה מתגלגלת. נפרדנו בלב כבד מכ-2000 עובדים, וגם אלה שכן חזרו לעבודה, אחרי כמעט שנתיים בבית היו שבורים, הלומים ונטולי אמונה ביכולתה של אל על לנסוק מחדש. 

שלהי משבר הקורונה השאירו אותנו עם משבר אמון חמור ומשמעותי בין אנשי החברה ונציגי ההנהלה. עד כדי כך חמור, שהשיח היחיד שהתקיים נוהל בבתי המשפט ודרך צווי מניעה. חטיבת משאבי אנוש שהיוותה את הציר המרכזי בהישרדות החברה בתקופת המשבר, הפכה להיות הציר המרכזי גם בתהליכי ההבראה וההמראה המחודשת של החברה כי כמו שהשמיים נסגרו ביום אחד, כך הם גם נפתחו – באותה פתאומיות – ולוח הטיסות התמלא. 

קלטנו מחדש אלפי עובדים, ועשינו את זה בהיעדר מערך גיוס מתפקד. התמודדנו עם אתגרים כגון הצורך באיוש מהיר של משרות וצמצום נטישות. שיפרנו תהליכי עבודה, העמקנו את הגיוון התעסוקתי, בנינו תשתיות נתונים ופיתחנו כלי ניהול. ידענו שאם אנחנו רוצים להישאר רלבנטיים, אנחנו חייבים להמשיך להתאים את עצמנו למציאות המשתנה, ולעשות את זה תוך כדי תנועה מהירה. אין ספק שההתמודדות הזאת הוסיפה למותג הישראלי הותיק עוד פן צעיר, אג'יילי ונוכח. 

ברקע התנהל כל הזמן התהליך החשוב, האיטי והרגיש, של בניית אמון שנשבר. נדרשנו לגלות אומץ, חמלה ותושייה בתהליך הזה, כמו גם לרוח גבית של הנהלת החברה, הדירקטוריון ובעליה. ידענו שנקודת הזמן הזאת היא הזדמנות שלא תחזור, להקים את אל על מהתהום, ולדבר בשפה אחת. תחת הובלה נשית חדשה, בחרנו בנתיב של הידברות. כמו תשעה ירחי לידה, השקענו תשעה חודשים בשיחות קדחתניות, עם הנציגים של כל מגזרי העובדים, עד שעלה עשן לבן. הפכנו את כל האבנים, פתחנו את כל ההסדרים, בנינו אסטרטגיה עסקית חדשה, ושמנו את האנשים במרכז. הבנו שתחושות האושר והמחוברות של אנשינו הן לא מותרות, אלא הן הבסיס לכל הצלחה עסקית. 

אם נחזור לתמונה הבלתי נשכחת של טרמינל הרפאים, לפעמים ההיעדר של משהו מעיד יותר מהכל על המהות שלו. החסרנו פעימה בתקופה המשובשת ההיא, וכשהחסרנו את הפעימה הבנו שהלב הפועם של הארגון שלנו, תמיד היה ותמיד יהיה – האנשים. הלב הפועם הזה המשיך להזרים אלינו חמצן לכל אורך המשבר, הלב הזה התנפץ ונבנה מחדש, והלב הזה חולם עכשיו חלומות חדשים וגדולים מאי פעם.